הנכדים שלי היו אספני צעצועים,

כל החדר שלהם היה מבולגן ועמוס בצעצועים

שבדרך כלל ההורים קנו ולאחר יומיים

כבר לא שיחקו איתם.

 

באחת מהפעמים שהגעתי לשמור עליהם,

הייתי צריכה לארגן אותם לבית הספר ולגן,

הנכד שלי איבד את הרובוט החדש שלו

ולא היה מוכן ללכת לגן בלעדיו,

הוא בכה, צעק והשתולל,

הכל בגלל הרובוט שאיבד.

 

באותו רגע שאלתי את עצמי:

בשביל מה הם צריכים את כל זה?

מי צריך כל כך הרבה צעצועים?

​

ואז הבנתי, שיש לי חלק בדבר הזה. 

בכל פעם כשהגעתי לבקר אותם,

הבאתי איתי איזו מתנה.

הנכדים תמיד שאלו:

 

"סבתא, מה הבאת לנו?"

בכל פעם הם התלהבו מהמתנה שהבאתי להם,

שיחקו איתה יום או יומיים

ואז הניחו אותה בצד בערימת הצעצועים המשומשים שלהם.

 

החלטתי לעשות שינוי,

ומעכשיו בכל פעם שאגיע לביקור

והנכדים ישאלו מה הבאתי להם,

אני אומר: "הבאתי את עצמי".

וכך היה.

 

הבאתי חוברות צביעה ופעילויות שאפשר לעשות יחד,

עודדתי אותם ליצור בעצמם, ליצור ממה שיש בבית

ולשתף פעולה כדי להצליח ביחד.

וזה עבד.

 

היום הם כבר לא שואלים "מה הבאת לנו?" ואני כבר לא קונה כלום,

כי הם פשוט לא צריכים.

הנכדים שלי למדו ליהנות ולשמוח במה שיש, הם כבר לא מסתכלים על מה שיש לחברים שלהם מהגן או מבית הספר והם אוהבים לשתף את מה שיש להם.

 

לאחר מה שחוויתי עם הנכדים שלי בחרתי

להעניק לילדים את היכולת

לאהוב את המשחקים שיש להם, במקום לרצות לקנות עוד.

הספר "לא צריך יותר מדי", נולד מתוך התפיסה

שאפשר לאהוב את מה שיש, ולא צריך עוד.

אני מזמינה אתכם לקרוא עוד על הספר

ולהעניק אותו לכם ולילדים,

כי לא צריך יותר מידי.